לעזרה משפטית ומקצועית ראשונה או לתיאום פגישה דחופה, התקשרו למשרדנו:
צור קשר :

הסגת גבול במקרקעין

יש מעט מאוד פסיקה וספרות בנושא זה, שכן מדובר בנושא פשוט מאוד שבד"כ לא מתעוררות בו בעיות עיוניות.

העוולה קבועה בסעיף 29-30 לפקודת הנזיקין :

29. הסגת גבול במקרקעין.

        הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין;  אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

30. חובת הראיה.

        בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין.

א. כיצד יכולה להתבצע הסגת גבול במקרקעין ?

פ"ד נגר נ' דהרי[1]

סוסה נכנסה לשטח, ופגעה בילדה קטנה. קשה להוכיח רשלנות שכן נטל הראייה הוא על התובע (חיית-בית לא מועדת), ולכן תבעו על הסגת גבול. האם המסיג יכול להיות בעל-חיים ולא אדם ?

השופט כהן קבע כי יש 2 אופנים להסגת גבול :

   ·   כאשר יש כניסה למקרקעין, אפילו אם זה שוכרים של דירות לתקופות קצרות ולאו דווקא ע"י אדם שהוא בעל הנכס, ונגרם נזק ממון (לאו דווקא למקרקעין עצמם).

   ·   גרימת היזק או הפרעה למקרקעין ע"י אדם ללא כניסה אליהם (למשל זריקת אבן).

השופט כהן יצר קונסטרוקציה מוזרה מלשון הסע', אך היא התקבלה כהלכה מחייבת.

ב. האם יש צורך בכוונה לשם ביצוע העוולה ?

לכאורה מלשון סע' 29 עולה כי לא נדרש יסוד נפשי כלשהו.

ד"ר א' גולדנברג בדק במאמרו "התפתחות אלמנט הרשלנות בעוולת השגת הגבול" סוגיה זו.

גולדנברג מזהה את מקור התפתחות העוולה ב-trespass האנגלי. עוולה זו לא דרשה במקור הוכחת יסוד נפשי, אולם ב150- שנים האחרונות החלה סטייה מכך באנגליה והחלו לדרוש יסוד נפשי של רשלנות לפחות.

גולדנברג מזהה את הצורך ביסוד נפשי של רשלנות גם בלשון החוק הישראלי. סע' 30 מצויין כי "על הנתבע הראייה שהמעשה … לא היה שלא כדין". במילים "שלא כדין" מזהה גולדנברג את הדרישה ליסוד נפשי של רשלנות.

ביקורת:  אם גולדנברג צודק הרי שחזרנו לגדר עוולת הרשלנות כשנטל הראייה על הנתבע, ואין משמעות לעוולה החדשה.

סוגיה זו לא התעוררה בפסיקה.

ג. מי יכול לתבוע על הסגת גבול ?

באנגליה יכול לתבוע רק המחזיק במקרקעין. ההגנה היא על זכות ההחזקה ולא על הבעלות.

פ"ד רבינוביץ' נ' סלע[2]

רבינוביץ' (מזכיר מועצת הפועלים של רחובות) ארגן משמרת מחאה של פועלים ליד אתר הבנייה של חברת סלע (חברת בניה של הסתדרות העובדים הלאומית – רביזיוניסטים) בשל סכסוך עבודה. המפגינים התפרעו והרסו את הבניין שהיה בבנייה באתר. התעוררה בעיה שאף אחד לא מחזיק במקרקעין. הקבלנים מחד לא מחזיקים בקרקע, וסלע הייתה רק בגדר בעלים. השופט ברנזון קבע כי לקבלנים יש חזקה, ולכן הם יכולים לתבוע. כמו כן קבע ברנזון כי לסלע יש זכות חיזור (revisionary interest), כלומר היא תחזיק בנכס בעתיד, ומכאן נובע שגם היא מחזיקה בנכס ובעלת זכות תביעה.

למעשה הכליל ברנזון גם את הבעלים בין התובעים, שכן לבעלים תמיד תהיה 'זכות חיזור'.

פסקי-דין מרכזיים העוסקים בסוגיה

פ"ד רבינוביץ' נ' סלע[3]

רבינוביץ' (מזכיר מועצת הפועלים של רחובות) ארגן משמרת מחאה ליד אתר בנייה של חברת סלע בשל סכסוך עבודה. המפגינים התפרעו והרסו את הבניין שהיה בבנייה באתר.

המערער טען כי אין חברת סלע זכאית לפיצויים שכן הקרקע הייתה של הקרן הקיימת ורק הועמדה לרשות החברה ללא קיומה של חזקה ממשית. הקבלנים אף הם לא החזיקו בקרקע שכן הייתה להם רק זכות שימוש בקרקע מטעם החברה ולא חזקה של ממש. לפיכך לא תהיה לחברה ולקבלנים עילת תביעה של הסגת גבול.

ברנזון :

1. ברנזון פוסק כי לקבלנים הייתה חזקה של ממש בשטח בתקופת הבנייה ולצורכי הבנייה. חזקה המספיקה להם לצורך עילת תביעה של הסגת גבול. הוא מסתמך על תקדים אנגלי מ1822- : Dyson v. Collick. באותו מקרה בנו קבלנים תעלה לשיט סירות ברשות בעלי הקרקע, ובתביעה על הסגת-גבול התעלה בשעת הבנייה, הוחלט שהקבלנים הם התובעים החוקיים.

2. ברנזון מכריע גם כי מסירת השטח לידי הקבלנים לצרכי הבנייה לא רוקנה את זכותה של חברת סלע. לכל הפחות נשארה בידה "זכות חיזור" (reversionary interest) ואך ייתכן שחזקה מיידית מסוימת נותרה גם כן מורכבת על גבי חזקתם של הקבלנים. מה שנבנה ע"י הקבלנים הפך לרכושה של חברת סלע, ובמידה שהסגת הגבול הייתה לא רק זמנית וחולפת, אלא גם פגעה בצורה מוחשית ומתמדת באינטרס הקבוע של חברת סלע בבניינים, כי אז זכאית גם היא לפיצוי בעד הפגיעה הזאת.
שוב מתבסס ברנזון על תקדים אנגלי מ1895- : Shelfer & Meux’s Brewery נ' חברת החשמל של לונדון. במקרה ההוא הקימה החברה מכונות ליצור חשמל בקרבת ביתו של התובע הראשון שהיה מושכר לתובע השני. חפירת היסודות למכונות גרמה לסדקים בבית ומטרד לשוכר. הוחלט שלכל אחד מן השניים עילת תביעה משלו. אמנם אז דובר בעילת תביעה של מטרד, אך ברנזון אינו רואה הבדל מהותי בינה לבין הסגת גבול, שכן בשני המקרים מדובר על פגיעה בו זמנית בזכויות של 2 מיני תובעים.
בנוגע לעובדה שעל הנזק להיות תמידי ולא בר-חלוף, קובע ברנזון, כי אמנם הנזק לבניין היה חד-פעמי אבל הוא שריר וקיים. הוא משתמש בהסברו של הש' פרקר בפ"ד Jones v. Lianrwst Urban Council (1911) : "תמידי בהקשר זה יש להבין במובן שיימשך מכאן והילך, כל עוד לא יבוצע משהו לשנותו".

נגר נ' דהרי[4]

המשיבה הינה קטינה שנפגעה מבעיטת סוסה בעת שניסתה לגרשה מאדמת משפחתה.

מאחר שאין מדובר בסוסה מועדת, ולא ברור כי בעליה היו צריכים לצפות כי היא צפויה לבעוט, נידרש לבסס עילה על יסוד הסגת גבול. המערערים טוענים כי עילה זו, לאור סעיף 41, מתייחסת רק לנזק שנגרם למקרקעין.

השופט כהן :

   ·   העוולה בסעיף 41 מתייחסת לשני אופנים חלופייים של הסגת גבול:
* נגרם נזק ממון ע"י כניסה למקרקעין שלא כדין, לאו דוקא ע"י אדם.
* נגרם נזק למקרקעין שהוסגו, ע"י אדם.

   ·   במשפט המקובל בעליו של בעל חיים אחראי לנזקים שגרם תוך הסגת גבול.
מהתפתחות ההלכה עולה כי אין הכרח שיהא מדובר בנזק שנגרם למקרקעין דוקא.
ההלכה דרשה רק שהנזק יהא בבחינת תוצאה ישירה או טבעית של הסגת הגבול.

   ·   אף כי הוסכם בבריטניה כי אין זו דרכם של סוסים לבעוט. הוסכם כי כאשר סוס מסיג גבול, ובעלי המקרקעין מנצל את זכותו לסלקו, יהא זה צפוי שהסוס ייבעט, ויסכן את זולתו.

   ·   כפועל יוצא – לא ניתן לטעון כי הנזק שגורם הסוס אינו תוצאה טבעית של הסגת הגבול.

   ·   כפועל יוצא, בנסיבות המקרה יש להטיל חבות על בעליו של הסוס לנזקיה של המשיבה, וזאת מבלי להזדקק להוכיח את רשלנותם.

השופט ברנזון :

   ·   מבסס תוצאה זהה על עילת הרשלנות.

   ·   במסגרתה, מתבסס על ההנחה שצפיות בעלי הסוס לנזק לנזק מושפעת גם מכך שסוס שאינו מועד להזיק סתם כך, יהא מועד להזיק כאשר בעל מקרקעין שהוסגו מנצל את זכותו לגרשו.


[1]  ע"א 515/63  נגר נ' דהרי  פ"ד יח (2) 169.

[2]  ע"א 277/55  רבינוביץ' נ' סלע  פ"ד יב 1261.

[3]  ראה הערה 149 לעיל.

[4]  ראה הערה 148 לעיל.

מאמרים נוספים

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם!
או חייגו: 1-700-700-088
דילוג לתוכן